אנלוגי מול דיגיטלי

מאמצע שנות השמונים החל העידן הדיגיטלי להשתלט על חיינו. משעונים, דרך מכשירי רדיו ועד יישומי המחשב שאנו מכירים היום. בעצם, המעגל החשמלי, האלקטרוני והטרנזיסטור מהווים כיום רק גשר בין רשת החשמל ללב הממוחשב הדיגיטלי של כמעט כל מכשירי החשמל שאנו מכירים.

גם אל תחום המוסיקה והאולפנים חדר ה "דיגיטל" באותה תקופה. מסינטיסייזרים שבעזרת הטכנולוגיה החדישה יכלו לשמור תוכניות בזיכרונם ולדגום גם צלילים מה"עולם האמיתי" על מנת לערוך אותם יותר מאוחר, דרך מכשירי אפקטים כגון דיליי דיגיטלי ועד מכשירי הקלטה רבי ערוצים שבתקופה ההיא היו מחוץ להישג ידם של רוב העוסקים בתחום והיו די ניסיוניים ומאד מאד יקרים.

כיום, בעידן ה אמ פי 3 (שהוא מדיה דיגיטלית) הכלים הדיגיטליים שעומדים בפנינו הם רבים והשימוש בהם נרחב. טייפ הסלילים שהקיבולת שלו היתה מוגבלת והסלילים שניגן היו בעלי תוחלת חיים קצרה של כמה שנים בלבד הוחלף במחשב ובכוננים קשיחים שיכולים להקליט שעות רבות ללא הפסקה ולשמור את המידע במשך עשורים. מעבדי ומפיקי הצליל מבוססי האוסילטור הוחלפו בכלים מבוססי דגימה
מכשירי האפקטים מבוססי סרט וראש הוחלפו במכשירים דיגיטליים המאפשרים חזרה מדויקת לקביעות וערכים מספריים כמו גם פעולה רציפה ללא איבוד של  איכות האות, הדבר שבעצם ייחד את המכשירים האלה ובעצם הסיבה לביקוש שלהם גם היום.
האוטומציה קיבלה דחיפה קדימה עם אפשרויות שליטה ע"י מידי ותכנות ולא רק ע"י שינויי זרם (VCA)
מידי – שפה בינארית בין כלי נגינה והפקה דיגיטליים נוצרה ואיפשרה שליטה, סינכרון ותכנות של כלי נגינה, מכשירי אפקטים, תאורה ועוד.
מכיוון שעולם ה-דיגיטל הוא לא לינארי (לא רציף), איכות ההקלטה הדיגיטלית תלויה ביכולתו של המחשב להתקרב כמה שיותר לעולם האנלוגי מבחינת רזולוציה. או יותר נכון מספיק קרוב כדי לתעתע בחושים שלנו.

אמנם העולם שאנו חיים בו הוא לינארי ולא מחולק לאלפי רמות ווליום, זמן או גובה (של צליל) אך לחושים שלנו יש רמת אבחנה מסוימת שמעליה אנו לא מסוגלים להבחין בהבדלים.

כמו ירידת האיכות של הצליל בדיליי מבוסס סרט, הרבה מהתכונות ה "רעות" של האנלוג משוחזרות היום בעולם הדיגיטלי לאור הדרישה של אנשי המקצוע לסאונד של פעם. חלקן משוחזרות בהצלחה וחלקן לעולם יישארו בעולם האנלוגי

אז מדוע, עם כל היתרונות של ה-דיגיטל, הרבה אנשים מחפשים את ה "סאונד החם של פעם" ?

ציוד המנורות והטרנזיסטורים הישן עשה מניפולציות מסויימות מאד על הצליל שעבר דרכו ובגלל האופי החשמלי של אותם מכשירים לפעמים אף הוסיפו לצליל הרמוניות וצבע שהעשירו אותו ושינו אותו בצורה מסויימת מאד, לפעמים נעימה לאוזן, לפעמים לא. המכשירים הללו אף פעם לא הוציאו את אותה התוצאה בגלל שהיו מושפעים מכל כך הרבה גורמים כגון תנודות בזרם ברשת החשמל, לחות, טמפרטורה והיו מכשירים שאופי פעולתם השתנה בהתאם לצלילים שהיו מוזנים אליהם.
כל התכונות הללו שירתו והיו לחלק בלתי נפרד מתהליך הפקת מוסיקה ואלבומים במשך 30 שנה. אלה שידעו לרתום תכונות "בעייתיות" שכאלה הוציאו תחת ידם צלילים עמוקים ונפלאים שהותירו חותם בעולם המוסיקה והסאונד.
אולי אפילו חותם כבד מדיי...
הרבה מהרצון לחזור לצלילים הללו ולמכשירים ההם נובע מנוסטלגיה ורומנטיקה.
מתחילת עידן ההקלטות המסחריות ועד תקופת הדיגיטל, כ 30 שנה, האוזן שלנו הורגלה לשמוע מוסיקה (הכוונה לצבע וגוון הסאונד ולא לתוכן המוסיקלי) בצורה מסויימת עם אופי כללי מאד מוגדר. האופי הזה הוגדר ע"י שימוש באותן שיטות וטכנולוגיות (מנורות, טרנזיסטורים, סרטים מגנטיים) במשך זמן ממושך בו גם התפתחה המוסיקה עצמה. כך שגם אם שמענו מוסיקה בסגנון חדש, היא אופיינה בסאונד וגוון המוכר לנו.
כשנכנס השימוש בטכנולוגיה דיגיטאלית, התגובה היתה כמו שבדרך כלל מגיבים לשינויים. דחייה, ספקנות והתלות בעבר. למשל המעבר ממונו לסטריאו היה טראומה גדולה לרבים. נשמע להם מאד מאד מוזר שחלק מהמוסיקה באה מימין וחלק משמאל, הרבה מקהל המאזינים היה מבולבל ולא קיבל את השיטה החדשה.
גם טכנולוגיית הרמקולים התפתחה. עד אמצע שנות השמונים טכנאים לא טרחו בכלל לטפל בשני קצוות תחום התדרים מכיוון שלהם לא היו כלים לטפל בהם ולקהל המאזינים לא היו רמקולים שהפיקו את התדרים הללו. עם התפתחות הרמקולים נאלצו גם הטכנאים ללמוד להקליט ולטפל בתדרים נמוכים מ- 80hz וגבוהים מ 12kh. 

הרי תפקידה הראשוני של ה "הקלטה" הוא בעצם – הנצחה של רגע מסוים וניסיון לקלוט אותו בדיוק כמות שהוא. בעוד שהציוד האנלוגי, ממנורות ועד טרנזיסטורים עשה מניפולציה על הצליל עוד לפני שהגיע לסרט ההקלטה (שם עבר עוד מניפולציות בשדה המגנטי שבין ראש ההקלטה לסרט), ההקלטה הדיגיטלית המודרנית מנציחה ומשחזרת פעם אחר פעם (לא כמו הסרט המגנטי שנתון לשחיקה תמידית) את הרגע כמו שהוא בלי להוסיף דבר שלא היה במקור.

לפי דעתי, המרדף אחרי הציוד של פעם צריך להתחלף במחקר ופיתוח של מיקרופונים מדויקים יותר ואקוסטיקה שתאפשר אפיון של סאונד עוד בשלב המקור, מסביב לכלי הנגינה בחדר ההקלטה.
אחר כך יבוא השלב בו המבצעים עצמם, האמנים והנגנים יצטרכו ללמוד להתמודד עם השקיפות החדשה הזאת. מצד שני כמו שהדיגיטל מאפשר להיות נאמנים למקור, כך הוא גם מאפשר לעוות את ה "אמת" ולהפוך אותה על פיה.

יש עוד צד לדיון והוא הצד האמנותי.
האם אבדה המקוריות של הלהקות, אנשי הסאונד וההפקה?
למה להקה רוצה להשמע כמו להקה שהוקלטה לפני 20 שנה? כי זה נשמע טוב?
יש הרבה דברים שנשמעים טוב! האם יש רק דרך אחת, הדרך של פעם כדי שמשהו יישמע טוב?
מה עם סאונד חדש ???  אני לא חושב שסאונד חדש שמור רק למוסיקה אלקטרונית.
אני חושב שגם בתחום הרוק, הפופ והקלאסי יש מקום ל"סאונד חדש" שנוצר עם כלים חדשים.

הנוסטלגיה היא מה שהיא – נוסטלגיה.

עוד יסופר הרבה על מלחמות האנאלוג בדיגיטל.
צריך רק לזכור שהעיקר הוא במוסיקה עצמה ובביצוע ולא בכלים שמשמשים להנציח אותה או להביא אותה להמונים.